<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף יא:</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים ועשרים ושבע שנמנענו מלמכור נחלתנו בארץ כנען מכירה גמורה והוא אמרו יתע' והארץ לא תמכר לצמיתות. ולא נתבאר לי עניין המניעה הזאת. שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר אבל כל הממכרים נעשים בסתם שדי מכורה לך ביתי קנויה לך והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם כמו שאמרו (ב"מ ק"ט.) יובל אפקעתא דמלכא הוא. וראיתי לרבינו שלמה בפירוש התורה שאמר שזה ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהיה הלוקח כובשה. ואין משמעות זה באזהרה הזו. לפי שהיא על המוכר לא על הלוקח. ואולי נפרש בו והארץ לא תהיה נמכרת לך לצמיתות שתחזיק בה לעולם. ואיפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם אפילו לאחר היובל ואע"פ שאין זה מועיל דקי"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני והיינו טעמא דלקי משום דעבר אהורמנא דרחמנא כמו שהוא מוזכר בראשון שלתמורה (ד':). וכ"כ בחבורו הגדול (יובל רפי"א) שאם מכר לצמיתות שניהם עוברין בל"ת ואין מעשיהם מועילין. אבל אין זה מתנהג יפה בסוגיא ההיא. שלא הוזכר זה במחלקותם שלאביי ורבא שם (ה'—ו':). וראיתי לרב בחבורו הגדול [הוב' בחי' רמב"ן מכות ד'. ע"ש] שמתנין ביובל על מנת שלא יחזירנו ביובל כדרך שאמרו (מכות ג':, שמטה פ"ט ה"י) בשביעית. ואם היה על המוכר מניעה שלא תמכר לצמיתות לא היה יכול להתנות זה בשום ענין. והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל אבל צוה (פ' בהר) ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם אבל אתם גרים ותושבים בה עמו ולכן לא כתב בעל ההלכות זה הלאו לפי שהוא אצלו שלילות לא מניעה ואיננו כמו שחשד אותו הרב (ש' ח' עמ' קמ"ג) שלא יבין ענין השלילות כלל. ומצאתי בירושלמי בענין המחלוקת שחלקו במוכר שדהו לנכרי ור' מאיר סבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ור' שמעון סבר יש קנין ופרשו שם טעמא דר' מאיר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [הקיש אחוזה] לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם. ואמרו א"ר אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי ודא מסייעא לר' מאיר והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטנית אמר ליה כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לרבי שמעון הא אם נמכרה חלוטה היא. ע"כ לשונם בחמישי שלמסכת דמאי (ה"ט) וברביעי שלגיטין (ה"ט). והענין הזה בעצמו רמזו בגמרא שלנו ברביעי שלגיטין (מ"ז.) שחלקו שם מהם אמרו אין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ ומהם אמרו אין קנין לגוי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר כי לי הארץ. והנראה מדבריהם אלו שהיא מניעה שלא נצמית בארץ ביד הגוים ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והענין כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לגוים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו (שם ל"ח., יבמו' מ"ו.) ואין הם קונין מכם והוזהרנו מעבודת פרך שאמר (ס"פ בהר, ל"ת ר"ס) לא ירדנו בפרך לעיניך ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר (שם) ויצא ביובל הוא ובניו עמו ופירש (שם) טעם כל זה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כן הוזהרנו בנחלת הארץ אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל שצוה על הלוקח להחזירם צוה עוד על המוכר שיזהר שלא תמכר הארץ לצמיתות והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו הם הגוים אבל נשמר שתהיה מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים ולא נניח אותה בידם לעולם ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות זה שנתן טעם לארץ לפי שהארץ שלו יתעלה ויתברך ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתינו רק בידינו תשאר ואלינו תחזור.
<h2>דף לז:</h2>
כתב הרב והמצוה תשעים ושש [אצלנו צ"ה] שנמנענו מהקריב בעל מום שעובר וה"א יתע' במשנה תורה לא תזבח לי"י אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום נתבאר בספרי שבבעלי מום עובר הכתוב מדבר.
וגם בזה אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמנה שהכתוב מרבה והולך עד שאוסר כל מום בין קבוע בין עובר וגם בלאו הראשון נתרבו. וכך אמרו בסיפרא (אמור פרש' ז' ה"ג) וישנו בו בגמר תמורה (ו': בשט"מ אות ו') אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין תלמוד לומר כל אשר בו מום. ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו ונאמרו הכתובים להשלים האיסור. ולא אמרו בספרי בפסוק לא תזבח לי"י אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום שבא לבעל מום עובר בלבד אלא גם שם נתרבה הכל. וזה מאמרם שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום ממעי אמו מנין ת"ל כל דבר רע, מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר מום כל דבר רע, מנין לזקן וחולה ומזוהם תלמוד לומר שור או שה כל דבר רע, מנין לקדשים ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן שעובר בלאו תלמוד לומר דבר שתלוי בדבור, מנין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד ת"ל תועבת י"י, מנין לאתנן זונה ומחיר כלאים וטריפה ויוצא דופן ת"ל כי תועבת י"י אלהיך עד כאן. [עיין לאו ד' שהוסיף הרמב"ן].
<h2>דף מג.</h2>
כתב הרב והמצוה ששים ותשעה שימנע הכהן בעל מום מהכנס בהיכל בכללו כלומר המזבח ובין האולם ולמזבח והאולם וההיכל והוא אמרו יתע' (אמור כ"א) אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש וכבר נתבאר בפרק ראשון שלטהרות שמבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל הוא אסור להכנס בו כל בעלי מומין ופרועי ראש וכבר נתבאר עוד בספרא ששני לאוין אלה שהם אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש לא יספיק אחד מהם בלתי האחר ושניהם יחד להשלים הדין בענין אחד. וכל זה איננו נכון. שלא ימנע אל המזבח לא יגש אלא שלא יעבוד עבודה והוא אמרו (שם) ולא יחלל את מקדשי לומר שאם עבד חלל ומה טעם לא יגש משום לא יחלל. וכן בכל מקום שכתוב גישת המזבח (שם ותצוה כ"ח מ"ג) הוא לעבודה כענין (ר"פ תשא) או בגישתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לי"י. ואמרו ית' אך אל הפרוכת לא יבוא אסר עליו הזאות שעל הפרוכת ואל המזבח לא יגש אסר העבודות כולן שעל המזבח ושניהם הוצרכו כמתבאר בסיפרא וכן פירש רבינו שלמה בפירוש התורה (פ' אמור). ובביאור אמרו בספרי בפסוק (קרח י"ח ז') ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת וגו' והזר הקרב יומת לעבודה אתה אומר לעבודה או אינו אלא לעבודה ושלא לעבודה אמרת ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא עבודה זר שענש בו מיתה דין הוא שלא יענש בו אלא לעבודה הא מה ת"ל והזר הקרב יומת לעבודה. והרי זה מבואר. ומה ששנינו במסכת כלים שאין נכנסין מבין האולם ולמזבח, מעלה מדבריהם. וכבר אמרו בגמר סוכה (מ"ד.) כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה. שהתירו להם איסור כניסה שלדבריהם משום מצות הערבה. וכן לתקון הבנין נכנסין לשם אפילו לויים וישראלים כמו שנתפרש באחרון דלערובין (ק"ה.). ומה שאמרו בסיפרא (אמור פ"ג) יכול לא יכנס לעשות רקיעות ת"ל אך, בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה ותפש לו המותרות. שאילו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך היה חייב משום ביאה ריקנית שאסור מואל יבוא בכל עת אל הקדש (לעיל ל"ת ס"ח). וכן נראה לי עוד מלשונם שלא אסרו עליו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה לפני ההיכל אבל כנגד מזבח עצמו שלשים ושתים אמה בעזרת הכהנים הוא, כלשון ששנינו (מדות פ"ה) המזבח שלשים ושתים אמה בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה ואילו היה מן הכתוב הזה שאמרנו היתה המניעה מכנגד המזבח עצמו חמשים וארבע אמה לפני ההיכל. אלא שהם מעלות, וכל דלהדי המזבח כיון דאיכא מזבח אית ליה היכרא. גם זו שלא כדברי הרב שאסר בכניסת המזבח ובין האולם ולמזבח וההיכל. והנה נחסר הלאו הזה מן המנין שהוא בכלל בעל מום שעבד.
כתב הרב והמצוה שבעים ואחת שנמנע בעל מום עובר מן העבודה כל זמן שהמום ההוא יהיה בו ולשו סיפרא אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין ת"ל כל איש אשר בו מום לא יקרב. ואני אומר שהמניעה הזו עם הקודמת לה מצות ל"ת אחת והיא שמנעו הכתובים כל בעל מום מן העבודה ובארו שכל המומין במניעה הזאת ושניהם יחד להשלים הדין בענין הזה כמאמר הרב בלאוין (מ' ס"ט) שאמ' אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש. ואם כדעתו זאת ימנה עוד מניעות רבות בזה שכך אמרו עוד בספרא אשר יהיה בו מום אין לי אלא שהיה בו מום לאחר הדבר כזיבה ונגעים היה בו מום לפני הדבר מנין ת"ל אשר בו מום. אבל הכל לתשלום הענין הוא.
<h2>דף מה:</h2>
כתב הרב והמצוה ע"ג שנמנענו מלהכנס למקדש או להורות בדבר מדיני התורה ואנחנו שכורים והוא אמרו ית' יין ושכר אל תשת וגו' ולשון התלמוד שתה רביעית אל יורה ויש בעונש מניעה זו הפרש והוא ששתויי יין במיתה ושאר המשכרים חייבי מלקיות לבד וכל מי שדן והוא שתוי עובר על לאו בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין.
אמר הכותב דברי הרב במצוה הזאת מן המתמיהין, סובר ששתויי יין בהוראה עובר בלאו, ואם כן יתחייב מלקות. וראיתי לו בחבורו הגדול (סנה' פי"ט) שלא מנה בכלל הלוקין אלא שתוי יין שנכנס למקדש (אות כ"ט). וכן בכאן חייב על שאר המשכרים בעבודה מלקות ועל ההוראה אמר עובר על לאו ולא הזכיר בו מלקות. וקשה מזו שחייב ביין בעבודה מיתה ובשאר המשכרים מלקות והביא אותו מלשון סיפרא, ובתלמוד נתברר שזה אינו הלכה אבל הם דברי יחיד שהוא רבי יהודה ועל הכלל המסור לנו מהם (סנה' פ"ו.) סתם סיפרא רבי יהודה. וזה מפורש בגמר כרתות בפרק השני (י"ג:) יין אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת"ל שכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה רביעית יין בן ארבעים יום אם כן מה ת"ל יין על היין מוזהר בכל שהוא ר' יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין שאר המשכרין מנין ת"ל ושכר אם כן מה ת"ל יין לומר לך יין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה ר' אלעזר אומר יין אל תשת [ושכר אל תשת] שלא תשתנו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או אם נתן לתוכו מים כל שהן פטור במאי קא מפלגי ת"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא גמר שכר שכר מנזיר ורבי אלעזר מאי ושכר והוא דמשכר. הרי לדעת תנא קמא אינו חייב אלא על היין לא על שאר המשכרים כלל כמו הנזיר אבל על הראוי לשכר כשעור הראוי לשכר חייב אפילו שתאו מזוג ור' אלעזר סובר גם כן שאינו חייב על שאר המשכרים כלל וגם לא על היין אלא כדרך השכרות אבל במזוג או במפסיק לא. וכבר פסקו הלכה כר' אלעזר ושבחו אותו על המאמר הזה ואמר רב הלכה כר' אלעזר וקרי רב עליה דרבי אלעזר טוביינא דחכימי. ושם אמרו עוד כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושמש לוקה את הארבעים כמאן כר' יהודה. וכן מה שאמר הרב ויש בעונש מניעה זו הפרש כי שתוי יין אין לו להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות ואם עבד והוא שתוי הוא חייב מיתה בידי שמים, גם זו האזהרה שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום. שזה הכתוב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד אם הוא אמור אפילו בביאה ריקנית רצוני לומר אפילו שלא יעבוד אם כן חייב הוא עליה מיתה שנאמר בו ולא תמותו ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מניין תצא אזהרה שלו אבל רבי יהודה שחלק בין יין ושכר לפי ששניהם הוזכרו בכתוב ועל שניהם הוא אומר אל תשת ועל החמור שבהם ולא תמותו מדפרט רחמנא יין אבל ביאה ריקנית וביאת עבודה לא הוזכרו שתיהן. והנה הרב תופש לו זו השיטה גם בפרועי הראש וקרועי בגדים, כתב במאמר הזה במצות קס"ד [לפנינו קס"ג] בענין פרועי ראש והעובר על מניעה זו במיתה כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש לאמרו ולא תמותו אך כשיכנס במקדש והוא פרוע ראש ולא עבד באזהרה לא במיתה, וכן כתב (מ' קס"ד) בקרועי בגדים. וגם שם לא נתבררו דבריו מנין לו אזהרה בכניסה בלא עבודה מאחר שהכתוב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אינו אלא בשעת עבודה לאמרו ית' ולא תמותו כי הכתוב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום אומר הרב (שם) שהוא תוספת בו שאפילו שלא בשעת כניסה למקדש לא הותר לו שיקרע על מת שימות לו ובשביל זו התוספת כפל מניעה זו בכהן גדול. אם כן הכניסה בכהן הדיוט שלא בשעת עבודה שתהא בלאו מניין. וראיתי בחבורו הגדול (ביאת מקדש פ"א הט"ו) שהיא סברא עלתה בדעתו שלהרב כתב ייראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שאר המשכרים או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה מנוול ככה והרי זה מוזהר שלא יכנס. וגם שם לא פירש אזהרה זו מהיכן.
והנה מדבריו מה שאמרו בסיפרא ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך ירצו בשעת עבודה ביום בשעה שהעבודה כשרה וחיוב מלקות קאמר. ומן הדומה בעיני שכל זה טעות אבל הלאוין בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אינם אלא מניעות שלא יעשו עבודה שתויי יין ולא פרועי ראש וכולם הם במיתה שבכולם נכתב ולא תמותו. וזהו מה ששנינו שם בסיפרא שאינו אלא בשעת העבודה כלומר אם עבד שתוי יין או פרוע ראש. והראיה לזה ששנו שם רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר שם בבואם אל אהל מועד מה בבואם אל אהל מועד האמור להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן נעשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ולא יהא חייב אלא בשעת העבודה. ופירוש זה שהם למדו גזרה שוה מרחוץ ידים שאמר בו יתעלה (ר"פ תשא) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ושם עשה את המזבח כאהל מועד שנאמר בו או בגשתם אל המזבח וכן עשה שם יציאה כביאה שאם נגע בפנים בדבר שצריך אחריו רחיצת ידים או שישן מעט או הסיח דעתו צריך הוא לקדש שם מאמרו ית' פעם אחרת בלא הזכרת ביאה אחרי הזכירו בגשתם אל המזבח אמר ית' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו ואף יין אם שתה בפנים חייב מיתה כבחוץ. ועוד למדו שאין שתוי יין חייב אלא בשעת עבודה כמו המצוה האמורה ברחיצת ידים והמצוה ההיא שירחץ ידיו ורגליו מן הכיור כשיעבוד לא על ביאה בלא עבודה כלל שנאמר (שם) או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לי"י. וכן בענין מחוסר בגדים נאמר עוד בלשון הזה (תצוה כ"ח) והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו. וגם זה דבר ברור הוא שאינו אלא בעובדו חסר בגדים ואין בביאה ריקנית שם בלא בגדים שום אזהרה מזה. ואם כן כל מה שלמדו משם שהוא בשעת עבודה ירצו בו כשהוא עובד ואין ההקפדה בשעות אלא בעבודה ממש. ובכל מקום שהוזכר הלשון הזה בשעת העבודה הוא בשעה שעושה אותה ממש ולא בזמן שלה. כאמרם (כלים ספ"א) שאין כהן גדול נכנס בבית קדשי קדשים אלא ביום הכפורים בשעת העבודה ופורשים בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. וכן בחמץ בשעת שחיטה (ל"ת קט"ו) ורבות כך. וכן מה שאמרו (ספרא שמיני ס"פ מלואים) ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו שאינו אלא בשעת עבודה, גם כן לומר שאם היה כהן מניח את העבודה ויוצא ומבטל עבודתו חייב מיתה שכבר חלל העבודה. והלשון ששנו בסיפרא (שמיני פרש' א' ה"ג) אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין בא להוציא מכלל אזהרה זו חללים ובעלי מומין שתויי יין שאין בהם חיוב מיתה מחמת היין מפני שעבודה מחוללת היא ועל העבודה מפני המום אינו במיתה וכ"ש חלל. וראה הרב (על"ת ס"ט) משנתנו בראשון שלכלים (מ"ט) ששנינו בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחץ ידים ורגלים. ואינן אלא מעלות דרבנן. תדע שהרי עשאום שתי מעלות ואילו לדין תורה שתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים למדין הן בגזרה שוה זה מזה. ובגמר יומא בפרק טרף בקלפי (מ"ד:) נחלקו מהם שאמרו מעלות דאורייתא והכי גמירי להו ומהם אומרים מעלות דרבנן לומר שהקדושות ששנו חכמים עזרה ובין האולם והיכל ובית קדשי הקדשים הלכה הם או מדבריהם דמן התורה כולן קדושה אחת אבל בחומרת הנכנסין הללו לדברי הכל מעלה שלדבריהם היא. והרבה מעלות שלדבריהם נשנו שם. דקא תני החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסין לשם, ומן התורה אפילו מת עצמו נכנס למחנה לוייה כמו שנתבאר בגמר סוטה (כ':). וקא תני עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת והיא גזירה מדבריהם כמו שדרשו בגמר יבמות (ז':) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וכן גזרו עוד שלא ישתו הכהנים יין אפילו בביתם ולא יעמדו שם פרועי ראש שמא יצטרכו לעבוד, כמו ששנינו (תעני' ט"ו:) אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה, ומפני מה אמרו ביום שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו אותם (שם י"ז.). לא מפני שמא יכנסו למקדש. שאינם באזהרה בזה מן התורה. והנלמד מכל זה כי כהן הדיוט לא הוזהר לעולם אלא על הטומאה ברחוקים אבל על היין ועל פריעת הראש והפירום לא הוזהר אלא שלא יעבוד כן ויתחייב מיתה והוזהר גם כן במיתה שלא יניח העבודה ויצא ובא בכהן גדול הכפל לתוספת שהוא לא יפרע ולא יפרום על המת לעולם ולא יטמא אפילו לקרובים ואמר בו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שלא יניח העבודה ויצא בשעה שמת לו מת שהוא מותר לו לעבוד כשהוא אונן ואם יניח העבודה יתחייב מיתה כחיוב כל כהן המניח אותה ויצא בחנם.
ועוד אני אומר כי המניעות האלו מן היין בעבודה ובהוראה לא ימנו מצוה אחת כדברי הרב אבל נמנות שתים בחשבון המצות שהם שני עניינים חלוקים אין להם דמיון זה בזה ודין שניהם בעונשין איננו שוה. ואולי יחשוב הרב שהוא לאו שבכללות כאילו אמר יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ובהורות את בני ישראל ויהיו נמנים לו אחד מהסכמתו בלאוין שבכללות כמו שבארו בעיקר התשיעי. אבל זה איננו כן. שכבר נפסק הענין בעונש שכתוב ולא תמותו שאינו בהוראה ובפסוק ולהבדיל בין הקודש ובין החול וכו'. ועל דעתי עוד חכמים בהוראתם אינם בלאו אלא בעשה שצוה הכתוב אחרי אזהרתו מן היין בבואם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל את כל החוקים ולא בהיותם שכורים ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. וכן להורות ביום הטמא וביום הטהור (מצורע י"ד נ"ז) מצוה שיורו בימי הצרעת כפי התורה בהסגר ובהחלט. והכתוב הקודם לזה (שמיני י') ולהבדיל בין הקודש ובין החול גם כן מצוה והבדילו בין הקודש ובין החול בין עבודה קדושה למחוללת. וכן להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת (ס"פ שמיני) שוה עם והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה (ס"פ קדושים). וכולם מצות לא מניעות. וזהו ממאמרם בספרא אתה ובניך במיתה ואין ישראל בהוראתם במיתה, ולא אמרו כלשון המורגל להם ואין ישראל בהוראתם במיתה אלא באזהרה. [ערמב"ן עמ' תי"ב:].
